ראיון גיא בן בזלאל

הגל הראשון של הקורונה היה אדווה, לא בדיוק גל, לא התייחסנו אליו בחומרה כי הוא היה חדש. הגל השני היה גדול יותר. עברנו לשיחות בוידיאו והרבה רופאים עבדו מהבית. בפועל – רוב החולים לא נפגעו. הגלים הבאים היו קשים יותר מבחינת התחלואה והמספרים, אבל החולים הגיעו למרפאות. היו הנחיות ברורות לתת טיפולים פחות קשים, בעיקר אימונותרפיים, בנושא תופעות לואי, לעבור לטיפולים ביולוגיים, ואפילו לדחות ניתוחים בכמה חודשים – עד שתעבור הקורונה. לא ראינו נפח קטן יותר של חולים אבל ריווחנו בין הטיפולים כדי לחסוך הגעות לבית חולים, לפעמים עד חצי שנה. במקרים חמורים, כשהמחלה דרשה תגבור של אימונותרפיה, נתנו שילובים. בשיבא למשל רוב המחלקות היו של קורונה ולא היה מספיק מקום לאישפוז. אנחנו היינו זמינים.

הגל הראשון השפיע על מחקרים קליניים כי זה היה חדש. מהגל השני חזרנו לתפקוד די רגיל גם במחקרים וגם בקליניקה. המחקר על שלב 2 מתקדם (מלנומות עמוקות בעור עם פוטנציאל להישנות להן צריך לתת טיפול מונע) התקיים והתוצאות – תוך שנה. לגבי הדמיה – היו בהתחלה עיכובים בפיענוחים ומזה חצי שנה הכל שגרתי.

לגבי החיסונים: מטופלים שהיתה להם מלנומה מקומית במשך שנים ואין להם מחלה פעילה – הם לא בסיכון מוגבר ואין עליהם שום מגבלות לגבי חיסון. מטופלים עם מחלה פעילה, מקובל להגיד עליהם שהם מדוכאי חיסון. זה קצת מיושן כי השימוש בכימותרפיה מאד מינימלי, והטיפולים הביולוגיים והאימונותרפיים המתקדמים לא מדכאים חיסון ולא מגבירים את הסיכון לפתח מחלה קשה או להידבק בקורונה. אלה שכן חולים בקורונה, וגם מקבלים סטרואידים, נמצאים בסיכון מסוים לתופעות לואי אימוניות ולפיתוח מחלה משמעותית. במרכז הגדול שלנו היו מעטים שחלו בקורונה ורובם לא הגיעו לאישפוז.

יש הרבה פייק ניוז ברשתות לגבי החיסונים. הטכנולוגיה לפיתוחם לא היתה חדשה ומספיק היה לשנות משהו בהרכב ולמצוא חיסון. רוב החברות היו קרובות לפיתוח החיסון והקורונה זרזה את התהליך וכך גם ה-FDA, אבל לא נעשו שום קיצורי דרך.

איך עובד החיסון? – ה-mRNA שמוזרק לשריר, הופך תוך שעות לחלבון, תאי מערכת החיסון מזהים אותו כזר, תוקפים את תאי השריר ומערכת החיסון לומדת לזהות את המאפיין של הוירוס.

הוחלט באופן גורף שחולים על אימונותרפיה יכולים לקבל חיסון, (למעט חולים שיש להם התוויות אחרות כמו רגישות לתרופות) וזה עדיף על לחלות במחלה.

לגבי שפעת – יש שנים עם הרבה מאד חולים ויש שנים שפחות. יש להניח שעקב הריחוק החברתי והמסכות – השנה יש פחות שפעת.

לגבי המוטציות: קצב החיסונים הגבוה, לא היה מספיק גבוה לעומת קצב ההדבקה של הוריאנט הבריטי, שהוא מהיר יותר, תופס בקלות וגם בילדים. למרות זאת, בזכות החיסונים של פייזר ומודרנה, ההתגברות עליהן טובה. 

לגבי אלרגיות למיניהן – רק אלרגיה מסכנת חיים היא בעייתית ויש להתייעץ עם אלרגולוג מטפל.

כמו כן, יש גם הדבקות לאחר חיסון. אם תופעות הלואי נמשכות – חייבים להיבדק.

אין בדיקות קורונה מהירות ואמינות למעט בבתי חולים. זה כנראה פוספס, וחבל.

אין עדיין תרופה לקורונה. יש מחקרים רציניים בנושא, חלקם בארץ, אבל זה יקח כמה חודשים עד שנדע אם יש לנו משהו ביד.

למודרנה יש פיתוח שנמצא במחקר לגבי טיפול ב – mRNA למלנומה.

לגבי השתלת צואה מחקר שאני מרכז בשיבא: יש קשר בין הרכב החיידקים במעי לפעילות מערכת החיסון באופן כללי ולהרבה תהליכים פיזיולוגיים, סוכרת, השמנה וסרטן. הניסוי היה בעכברים: הוציאו גידול של מלנומה, החליפו לעכבר את החיידקים במעי, מה שהביא לקריסה בגידול. הרעיון הוא לקחת מטופלים באימונותרפיה שמיצו קווי טיפול אחרים, להחליף להם את החיידקים במעי מתורם שהיתה לו מלנומה שנעלמה ולא קיימת כשנתיים. מחקר ראשון שנעשה על בני אדם ופורסם לפני כמה חודשים, מדבר על השתלת צואה שנעשתה גם בקולונוסקופיה וגם בקפסולות והחולים הגיבו לטיפול. עכשיו נערך מחקר המשך לעוד חולים, הפעם רק בקפסולות. בהתחלה החולה מקבל אנטיביוטיקה במינון גבוה כדי להרוג את החיידקים הקיימים, ואז נותנים את החיידקים מהתורם, אחת לשבועיים במשך שלושה חודשים יחד עם אופדיבו – ככה עד שנה  – ורואים תוצאות. זה נראה כמו מהפכה באונקולוגיה.